שני טיפוסים עיקריים של טפילי מעיים הם טפילים חד תאיים ותולעים.
דוגמא לטפילים חד תאיים: אמבות, גיארדיה, טוקסופלסמה. הם מתחלקים ומתרבים בגוף האדם, ועלולים לגרום לזיהומים קשים.
התולעים מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות, עגולות ושטוחות.
- תולעים עגולות מטילות ביצים בצואה שנספגת באדמה. הן עלולות להדביק צמחים הגדלים בסביבה, ולעבור אחר כך לאדם שאוכל מהם. הביצים בוקעות בגוף האדם ומגיעות אל דרכי העיכול באמצעות כלי הדם והלימפה.
דוגמא להן, הן תולעי קרס נקראות כך בגלל צורת הפה שלהן הדומה לקרס. הן נתפסות בעזרתו בדפנות המעי. אלה הן תולעים קטנות שניתן לראותן במיקרוסקופ. מזונן הוא דם, אותו הן מוצצות מכלי דם המצויים בדופן המעי. הן עלולות לגרום לאנמיה.
- התולעים השטוחות מתחלקות לתולעי סרט, תולעי שוט ותולעי סיכה.
תולעי סרט, Tapeworm הן ארוכות ודקות. הזחלים שלהן מתפתחים על בשר ודגים, שאכלתם תגרום להדבקה. הן נודדות למעי ושם הן חיות. הן מטילות מספר גדול של ביצים, ואחרי ההטלה התולעת מתה. הביצים יוצאות מהגוף עם הצואה, והן יכולות לשרוד בחוץ כשבועיים. אדם הנגוע בתולעים אלה, יעביר את הביצים לכל חפץ שיגע בו אם לא רחץ היטב את ידיו לאחר שיצא מהשירותים.
תולעי שוט, הן קטנות יותר מתולעי הסרט. ההדבקה מתרחשת כשאוכלים או שותים מזון נגוע. הן ניזונות מרקמת המעי.
תולעי סיכה (או מחט) הן הסוג הנפוץ ביותר בארץ. ההדבקה היא על ידי מגע עם חפצים שנגע בהם אדם נגוע בתולעת שלא רחץ היטב את ידיו אחרי יציאה מהשירותים. הביצים שורדות כעשרה ימים על כל משטח. תולעי הסיכה חיות במעי וניזונות מהמזון המתעכל בו. בלילה הנקבות יוצאות אל פי הטבעת ומטילות שם ביצים.
התולעים אינן מתרבות בתוך גוף האדם. הן יכולות לחיות במעי במשך שנים מבלי לגרום לתסמינים ומבלי שנהיה מודעים לקיומם.
תופעות הקשורות לקיום תולעי מעיים: גרד בפי הטבעת, לרוב בלילה, כאבי בטן, שלשול, גזים, בחילה, הופעת תולעים בצואה, חוסר תאבון, עייפות וירידה במשקל.
רפואה מסורתית: השום נחשב מאז ומתמיד ליעיל במלחמה נגד טפילי המעי. מומלץ לאכול שום טרי או לסחוט ממנו מיץ ולשתות. בנוסף ממליצים על זרעי דלעת, קליפות רימונים, זרעים של פפאיה, שמן אורגנו.
פרוביוטיק
חיידקים המצויים בפלורה הטבעית של המעי, כגון, Lactobacillus acidophilus, Lactobacillus plantarum, bifidobacteria. חיידקי המעיים מעכבים התרבות של טפילים במעי על ידי כך שהם תופשים את המקום והמזון שבמעי, וכן על ידי הבקטריוצינים שהם מייצרים.
צמחי מרפא לטיפול במקרים של תולעים (ניתן להזמין כל צמח על ידי לחיצה על שמו העברי, הצמחים המסומנים ב * אינם נמצאים בחנות)
| שם הצמח | השם בעברית | חלקי צמח בשימוש |
| Allium sativum | שום | שיני שום |
| Berberis vulgaris | ברברית* | קליפת הגזע |
| Berberis aquifolium | ברברית* | שורש, קנה שורש |
| Hydrastis canadensis | חותם זהב* | שורש |
| Juglans nigra | אגוז שחור* | הפרי |
| Artemisia annua | לענה חד שנתית* | נוף הצמח |
| Eugenia caryophyllus | צפורן | ניצנים |
| Pimpinella anisum | אניס | פירות |
מינון: אחד מהצמחים שבטבלה, בישול בחליטה של 30-40 דקות, 1-3 ג' מהצמח, לשתות שלוש פעמים ביום.
נרחיב על אחד מהצמחים שבטבלה:
Juglans nigra
השם בעברית: אגוז שחור
משפחה: Juglandaceae
שם אנגלי: Black walnut
חלקי צמח בשימוש: קליפת הפרי, עלים, קליפת הגזע שמן מהפירות, זרע
תיאור הצמח: עץ גדול נשיר הגדל בצפון אמריקה. הוא מגיע לגובה של 40 מ'. הגזע הוא אפור-שחור. העלים גדולים. לכל עלה יש 15-23 עלעלים, שהם גדולים יותר במרכז וקטנים יותר בקצה העלה. הפרחים הזכריים נראים כעגילים המשתלשלים כלפי מטה, באורך 8-10 ס"מ. הפרחים הנקביים גדלים כצברים של 2-5 פרחים. הפירות מבשילים בסתיו. קליפת הפרי קצת בשרנית בצבע ירוק-חום. הפרי חום. הפרי נופל מהעץ במשך הסתיו. העץ חי כ-130 שנה (1).
שימוש כמזון: הזרע נאכל טרי או מבושל. לזרע יש טעם נעים, ומשתמשים בו להכנת עוגות, גלידות, מיני מאפה שונים, מימרחים למריחה על הלחם.
מרכיבים:הזרע עשיר בחומצות שומניות בלתי רוויות ובחלבון. ריכוז החומצה הלינולאית בזרע הוא 30%, אחריה החומצה האולאית כ-20%, חומצה לינולנית 1.6-3.2%, חומצה פלמיטית 1.6-2.15%, חומצה סטארית 1.0-1.7% (2).הפרי מכוסה בקליפה שמסירים אותה כשהיא עדיין ירוקה.בית הגלעין מכיל juglone שהוא 5-hydroxy-1'4-naphthoquinone ,פלומבגין שהוא קינון בעל צבע צהוב, וטאנינים. המרכיבים האלה צובעים מדרכות ומכוניות, וגם את האצבעות של מי שמקלף את הפרי (2).האינדיאנים נהגו להשתמש בצבע השחור לצבוע את השערות.הקליפה הרכה שמכסה את בית הגלעין משמשת לצביעת דברי אוומנות ולהכנת דיו
פעילות: הורג תולעים, משכך כאב, נוגד דלקת, אסטרינג'נט, צמח מנקה, משלשל. הגזע והעלים משככים כאב, משלשלים והורגים תולעים.
שימוש רפואי: לטיפול במקרים של תולעים, הרפס, אקזמה. חליטה מקליפת הגזע משמשת לטיפול בשלשול, להפסקת חלב אצל אישה מניקה, לשיכוך כאב שיניים, כמשחה לשיכוך כאב ראש. קליפת הפרי משמשת כמשחה לטיפול בדלקות. חלקים שונים של העץ משמשים לטיפול בטפילים במעי, וכן כאנטי מיקרוביאליים, ולטיפול בפצעים בפה.
רפואה מסורתית: נוהגים להשתמש בחליטה מהעלים להוריד לחץ דם, וכקומפרס לטיפול בפטריות.שורש קלוי בתוך יין נחשב למונע נשירת שיערבשמן נוהגים להשתמש בשימוש חיצוני לטיפול בנמק, בדלקות ובפגעי עור שונים.נהגו להכין מקליפת הפרי,מהפרי ומקליפת הגזע צבע חום, שהפך לשחור אם הכינו אותו בכלי מברזל. העץ נחשב לדוחה חרקים, ומרחו מירתח או מיץ מהעלים על הגוף כדוחי חרקים.
תופעות לוואי: חלקים שונים של העץ עלולים לגרום לדרמטיטיס. הצמח אינו מתאים לשימוש ממושך. הוא עלול לפגוע בקיבה ובכבד.
התוויות נגד: הריון והנקהיש לנהוג בזהירות רבה אם לוקחים תרופות נוספות.
אינטראקציות עם תרופות: עלול לחזק השפעה של משלשלים, של תרופות אנטי מיקרוביאליות ותרופות לטיפול בדלקת.
מקורות
1. RHS A-Z encyclopedia of garden plants. United Kingdom: Dorling Kindersley. 2008, p. 1136.
2. Senter SD. Hovat RJ. Forbus WR. GLC-MS Analysis of Fatty Acids from five Black Walnut Cultivars. Journal of Food Sciience 1982, 47: 1753-1755.
3. Girzu M. Carnat A. Privat AM. Sedative effect of walnut leaf extract and juglone, an isolated constituent. Pharmaceutical Biology, 36: 280-286, 1998.
4. Clark A. Jurgens T. and Hufford C. Antimicrobial activity of Juglone. Phytotherapy Research, 4: 11-14, 1990.
Mahonia aquifolium וברברין
.הברברין הוא בקטריצידי לחידקים מסוימים, כולל, Vibrio cholera ו- Staphylococcus aureus (1). הוא גם מעכב קישור של חידקים, כגון, סטרפטוקוקוס המוליטיקוס לקרומים הריריים של הפה (2). מחקרים in vitro וכן מחקרים בחיות הראו שהברברין מעכב גידול של Giardia lambia, אמבות ושל טריכומונס וגינלי (3,4). הוא היה רעיל אצל חיות ל- Leishmania donovani (5).מחקר נוסף בחיות הראה האטה ישירה בהפרשה מהמעי והארכת השהות של המזון במעי בהשפעת ברברין (6,7), ולכן נעזרים בו במקרים של שלשול חמור. מחקר שנערך באנשים מבוגרים שסבלו משלשול זיהומי, מול קבוצת ביקורת שקבלה פלצבו, הראה שיפור משמעותי בקבוצה שקיבלה 400 מ"ג של ברברין לעומת הפלצבו (8).
מקורות
1. Hahn KE. Ciak J. Berberine (review), Antibiotics, 1976 3: 577-584.
2. Sun D. Courtney HS. Beachey EH. Berberine sulfate blocks adherence of Streptococcus pyogenes to epithelial cells, fibronectin, and hexadecane. Antimicrob. Agents Chemother. 1988, 32: 1370-1374.
3. Kaneda Y. et al. In vitro effects of berberine sulfate on the growth and structure of Entamoeba histolytica, Giardia lambia and Tricomonas vaginalis. Ann. Trop. Med. Parasitol. 1991, 85: 417-425.
4. Subbaiah TV. Amin AH. Effect of berberine sulfate on Entamoeba histolytica. Nature, 1967, 215: 527-528.
5. Vennerstrom JL. et al. Berberine derivatives as antileishmanial drugs. Antimicrob. Agents Chemother. 1990, 34: 918-921,.
6. Taylor, CT et al. Berberine inhibits ion transport in human colonic epithelia. Eur. J. Pharmacol. 1999, 368: 111-118.
7. Eaker EY. Sninsky CA. Effect of berberine on myoelectric activity and transit of the small intestine in rats. Gastroenterology, 1989, 96: 1506-1513.
8. Rabbani GH. et al. Randomized controlled trial of berberine sulfate therapy for diarrhea due to enterotoxigenic E, coli and Vibrio cholerae. J. Infect. Dis. 1987, 155: 979-984.
