שם עממי באנגלית Hollyhock, שם בערבית: الخطمي
כולם מכירים את פרחי החטמית הורודים המקשטים באביב את צידי הדרכים בהרי ירושלים ובגליל. אבל בואו נבחין: זוהי החטמית הזיפנית, מין הגדל בישראל בבר. החטמית התרבותית נפוצה בגינון. מקור הצמח כנראה בטבע בהרי הבלקן או טורקיה (דעה אחרת: בדרום-מערב סין), אך היום כבר אינה מצויה בבר, ונפוצה מאוד בגינות הנוי ברחבי העולם, ומקשטת אותן בצבעים שונים של הפרחים, מלבן ועד שחור. אף כי זהו מין שונה מהחטמית הזיפנית (Alcea setosa) הגדלה בר בישראל, הוא דומה לה מאוד בתכונותיה ובמראיה. והנה הזדמנות לתקן גם טעות אחרת הנפוצה בחנויות: החטמיות, הזיפנית וגם התרבותית, אינן זהות לנטופית הרפואית – הלא היא הAlthea officinalis (Marshmallow plant), כפי שנוטים לעיתים לסמן אותה בטעות בבתי הטבע. החטמיות, כמו הנטופית וגם החלמית (ח'ובייזה) הן בנות משפחת החלמיתיים (Malvaceae).
הצמח הוא חד שנתי, דו-שנתי או רב שנתי שאינו מאריך שנים בדרך כלל. הוא מתרבה בקלות מזרעים. הצמח משגשג בתחילת החורף, ועשוי להגיע עד לגובה 3 מטר במהלך האביב והקיץ. פריחתו שופעת. כל חלקי הצמח מכילים את החומרים אשר הקנו לחטמית ולנטופית את פרסומן ברפואת הצמחים: סוכרים בעלי השפעה מוצילגית (רירית). מידת הריריות משתנה בין חלקי הצמח השונים, אך כולם משמשים למיצוי ולניצול רוקחי. נוח וקל להשתמש בפרחים היבשים, ונהוג לאסוף את הפרחים הטריים או היבשים במהלך האביב והקיץ. הפרחים יפים לשימוש פנימי וחיצוני. ניתן לחלוט אותם לטיפול בסימפטומים שונים של מחלות דרכי הנשימה (אסטמה, שיעול) והעיכול (עצירות, טחורים ועוד). בדומה לעלים של הנטופית (אלתיאה), אשר השימוש בהם לטיפול בבעיות נשימה, דלקות גרון ושיעול אשר כבר מקובל בישראל, ניתן להשתמש גם בעלי הנטופית ובפרחיה היפים לאותן המטרות.
את השורש השיפודי עוקרים בסוף הקיץ או בסתיו. השורש הוא מכווץ ומלחלח, ומשמש למחושי בטן שונים, טיפול בדלקות בכליות, ברחם ובאברי המין. משרה של הפרחים, העלים והשורש יפה להגלדת פצעים ולטיפול בעור בכלל, להרגעת גירויים ולהפחתת דלקת ונפיחות.
פרחי החטמית מסמלים יופי, שפע, פוריות.
