דמותו של פרצלסוס Paracelsus , היא אחת המרתקות בהיסטוריה של הרפואה בכלל והרפואה הטבעית בפרט. ממרחק של כחמש מאות שנים, דמותו מתבלטת כפילוסוף-רופא-חוקר על ספו של הרנסאנס באירופה, פורץ דרך חדשה ומביא אל השחיטה פרות קדושות של תקופתו. דמותו מציינת את המעבר מרפואה מסורתית למודרנית. הישגו העיקרו ניתן להגדרה כשילוב מדע הכימיה ברפואה. סיפור חייו, מורשתו והישגיו המדעיים מעוררי השראה. מאות מחקרים וספרים נכתבים עליו ועל מי שהיו ממשיכי דרכו, עד היום.
ביוגרפיה:
פרצלסוס הוא כינוי שבחר לעצמו Philippus Aureolus Theophrastus Bombastus von Hohenheim, אשר נולד בשוויץ בסוף 1492 או תחילת 1493, ונפטר ב24 בספטמבר 1541.
הוא גדל באוסטריה, כבנו של רופא וכימאי מרושש. האב לימד כימיה לתלמידים בענף מכרות המתכת, והבן ספג בילדותו את רזי הפקת המתכות מעפרות המכרות, והיה עד לנסיונות לייצר זהב ממתכות אחרות, תשוקת האלכימאים של אותה התקופה. מאביו הנערץ עליו למד גם על השימוש בצמחים ובמינרלים לריפוי. הידע הזה שימש את הנער המתבגר בהמשך חייו, ליצירה וביסוס התיאוריות שלו ברפואה וטוקסיקולוגיה.
בהיותו נער בן 14 בלבד יצא למסעות לימודיים במדינות אירופה השכנות, שהה ולמד באוניברסיטאות של וינה, באזל, לייפציג, היידלברג, קלן ועוד. את לימודי הרפואה החל בגיל 16 באוניברסיטת וינה, ובן 19 קיבל תואר דוקטור לרפואה מאוניברסיטת פרארה באיטליה. רוחו המרדנית והעקשנית של התלמיד באה לביטוי כבר אז. הוא כתב: “האוניברסיטאות אינן מלמדות הכל. עליך לצאת וללמוד מן הנשים הזקנות, הצוענים, מרחיקי השדים, הנוודים, השודדים… רופא חייב לצאת למסעות… ניסיון הוא ידע”. את התרשמותו ממוסדות אלה סיכם כך: “אני תוהה כיצד הצליחו מוסדות אלה לייצר כל כך הרבה חמורים”.
באותה תקופה החל להשתמש בשם פרצלסוס Paracelsus, (במובן אפשרי: “מעבר, או אחרי צלסוס Celsus”). צלסוס Aulus Cornelius Celsus היה רופא רומי נודע בן המאה הראשונה, אשר תעד פרקטיקות כהקזות דם, הקאות מאולצות ועוד, אך דגל, בין השאר, בטיפול רפואי המסתמך על הכוונת טבע הגוף, ולא בהתנגדות לו.
פרצלסוס הסטודנט הצעיר יצא כנגד הגישה הרווחת באותה תקופה, שגרמי השמים הם השולטים בגוף האדם. הוא יצא כנגד גלנוס, אבן סנא, ואריסטו, שהיו מורי הדרך הרפואית של אותם ימים. על פי גישתו, בריאות האדם תלויה בהרמוניה שבין גופו לטבע. היה על הרופא לגלות את הכוחות הנסתרים של הטבע, כדי לנצל אותם לריפוי.
לאחר סיום לימודיו יצא שוב למסעות, הפעם לבריטניה, אירלנד וסקוטלנד. הוא הצטרף לצבאות שונים, והשתתף במלחמות על אדמת אירופה ואסיה, כדי לשמש רופא צבאי. ב1521 (בדיוק לפני 500 שנה) ביקר גם בארץ ישראל, בירושלים ובעכו. הוא צבר ניסיון בטיפול בפצעים, ושינה את שיטת הטיפול שהייתה נהוגה אז, מטיפול בשמן חם על פצעים – לניקוז וייבוש הפצע ושימור כנגד זיהום. את השאר, טען, יעשה הטבע. הוא פסל את קיומן בגוף של ארבע מרות, על פי האמונה המסורתית בהשראת גלנוס, אשר שלטה בכיפת הרפואה של ימי הביניים, במשך קרוב ל 1000 שנים. יש הרואים במהפך זה את הישגו העיקרי של פרצלסוס.
ב 1526 הוצעה לו משרתו האוניברסיטאית הראשונה, כמורה לרפואה באוניברסיטה של באזל (שוויץ) , שם התפרסם כמבקר חריף ובוטה של הרפואה המסורתית.
את פני תלמידיו קידם בעלון בנוסח הבא: “… אנו נעביר אותה (הרפואה) חופשיה מהרבה טעויות. לא על ידי ציות לתורות דומות, אלא בהתבוננות שלנו בטבע … כולנו יודעים טוב מדי שרוב הרופאים כיום מייצרים שגיאות חמורות … כי הם נצמדים בתשוקה אל דבריהם של היפוקרטס, גאלן, אביסנא ואחרים … אני מסביר את ספרי בפומבי במשך שעתיים כל יום, עם נכונות רבה ולטובת התועלת הגדולה ביותר של הקהל שלי, על רפואה מעשית ותאורטית… לא העתקתי את הספרים האלה מהיפוקרטס או גאלן, כפי שעשו אחרים, כי אם יצרתי אותם על ידי מאמצים בלתי פוסקים, המבוססים על נסיוני שלי, שהוא המורה הסמכותי מכולם. ואם אוכיח משהו, זה לא יהיה על ידי ציטוט סמכויות, אלא על ידי ניסויים והנמקה … אינני מאמין בתורות קדמוניות של מזגים ומרות, שמשתמשים בהם בטעות כדי להסביר את כל המחלות… באזל, 5 ביוני 1527. ”
סטודנטים ורופאים מרחבי אירופה באו לבאזל לשמוע את הרצאותיו, אך דעותיו לא התקבלו באהדה ע”י הממסד המקומי. פרצלסוס, בתוקף משרתו גם כרופא העיר, יצא כנגד שימוש לא מבוסס בחומרים לא בדוקים כגון מרקחות ומשחות “מטהרות” שונות (“תריאקים” Theriacs). אופיו הסוער ולשונו החריפה הביאו לו אויבים מתוך הרפואה ומחוץ לה. בשנת 1527, ביום יוחנן הקדוש, לנוכח קהל, העלה באש את ספריהם של גלנוס ואבן-סנא, מובילי הדיעה הרפואית של התקופה. בסמוך לאחר מכן נאלץ לעזוב את העיר בחופזה, מאוים על ידי אנשי הרוקחות והרפואה המקומיים. במשך 8 שנים נדד חסר כל בין ערי שדה שונות, אך זכה שוב להכרה ולכבוד לאחר פרסום ספרו “ספר הניתוח הגדול”.
בשנת 1541 מת בזלצבורג, בנסיבות אלימות, אשר יתכן שנגרמו ע”י מתנגדיו.
פילוסופיה:
פרצלסיוס התייחס לטבע כאל אורגניזם חי. הטבע הוא המקרוקוסמוס, האדם הוא המיקרוקומוס, ובריאותו נקבעת על ידי ההרמוניה ביניהם.
הוא התפרסם גם בזכות פיתוח “דוקטורינת החותמות”, אשר תוארה לראשונה על ידי הרופאים היוונים דיוסקורידס וגלנוס, וסוברת שההשגחה טבעה בצמחים סימנים לפעילותם הרפואית האפשרית או לאברי הגוף המיועדים להם. תורה זו זכתה לעיסוק ממושך גם לאחר פרצלסוס. הוא היה מי שטבע את המושג “אלכוהול”, אף שבמשמעותו הראשונה, שימש לציין אבקה נקייה וגם חומר נדיף.
פרצלסוס היה איש רחב אופקים. מלבד הרפואה, התעניין וכתב על חקלאות, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, אלכימיה, כימיה, ותיאולוגיה. יש המכנים את מחקריו באלכימיה (הניסיונות להפוך מתכות לזהב) כ”אלכימיה רוחנית”. הוא היה יריב קבוע ועקשן לממסד, על כל צורותיו. המוטו שלו היה: “Alterius not sit, qui suus esse potest.” – “מי שיכול להיות הוא עצמו, לא ישרת את האחר”.
אף שהיה קתולי מאמין כל חייו, דחה את הטקסים והתפילות הפולחניים הפומביים וכינה אותם צביעות ועבודת אלילים. הוא האמין במסירות אישית לאל ובטחון בישועתו.
מבקריו כינו אותו “לותר של הרפואה”, בגלל הרפורמות שניסה להנהיג ברפואה, ובאופן שהעלה אותן לדיון ציבורי. אף שאהדתו היתה נתונה לדרכו הליברלית של מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטנסטנטית ובן תקופתו של פרצלסוס, הוא עצמו דחה בכעס את הכינוי.
הרופא האידאלי, על פי פרצלסוס, הוא אדם בעל עקרונות מוסריים, ששליחותו אצילה וקדושה. עליו לנהוג ביושר ובטוהר מידות ללא תום כלפי כל אדם, יהא עשיר או עני, ויגבה ממנו תשלום רק בהתאם ליכולתו. נסיונו האישית, האינטואיציה שלו וחוכמתו של הרופא הם שאמורים להוביל אותו, ולא הידע שרכש בלימודיו.
תרומתו למדע:
ב1530 כתב תיאור מדעי של מחלת העגבת (סיפיליס). הוא טען כי המחלה ניתנת לריפוי, בנטילת מנות קטנות של כספית. ספרו זכה להכרה רחבה, אך החולים שטופלו בכספית סבלו מתופעות הלואי של המתכת הרעילה. חולים ב”מחלת הכורים” (מחלת ריאות) אובחנו על ידו לראשונה כסובלים מאדי מתכת רעילים שספגו בשהייתם במכרות (בניגוד לאמונה הרווחת על פגיעתן של רוחות רעות) . הוא היה ראשון לקשר בין מחלת הזפק (גויטר) להרעלה של מתכות, בעיקר עופרת. כרופא, השתמש במתכות שונות (עופרת, ברזל, אנטימון, נחושת, ארסן ועוד). הוא כינה את מתכת האבץ בשמהZinc)
פרצלסוס נחשב למי שהביא את הכימיה לראשונה לתוך הרפואה. אף לא אחד מחיבוריו עוסק בכימיה כשלעצמה, שהתרכזה באותה תקופה בחקר מתכות או המיסטיקה של האלכימיה. את ידיעותיו בכימיה שילב הטמיע בחיבוריו על הרפואה. אף כי האמין ביכולתם של כוחות עליונים לרפא באמצעות הטבע, פסל את השימוש בכישוף ובקסמים. הוא חיפש את הגורמים החיצוניים למחלה, והאמין בקיום חלקיקים בלתי נראים הגורמי למחלות. בכך הקדים את גילוי הבקטריות והוירוסים, כגורמי מחלות, שלוש מאות שנים מאוחר יותר. הוא טען כי מחלות כגון דלקות פרקים נגרמות על ידי רעלים המצטברים ב”איבר המטרה”, שהוא מוקד המחלה. יש להרחיק את גורמי המחלה כדי להחזיר את האיזון. כל אברי הגוף הבריאים צריכים להשתתף במאמץ לריפוי.
הוא כתב עשרות ספרים, על פילוסופיה, אלכימיה, מיסטיקה, ניסויים, מתכונים, עצות ומרשמים רפואיים, וביקורת. לשון הכתבים בגרמנית-שוויצרית, בניגוד לכתיבה המדעית של אותה תקופה, בלטינית. כתיבתו לעיתים מתנשאת ומתפארת, לעיתים מבולבלת ולרוב קשה מאוד להבנה עבור הקורא של היום. בלימודיו את הצמחים והמינרלים, ניסה פרצלסוס לזהות את הכוחות הטמונים בהם, המכוונים על ידי הטבע, ודחה שימוש בצמחים שאינם מועילים. מתוך הכרה בחשיבות המינון המדויק של חומרים פעילים, ברובם מינרלים, חתר ליצור בעצמו את התרופות עליהם יתבססו. הוא היה הראשון לטעון ולחתור לייצור תרופה ספציפית לכל מחלה, בתהליך שכונה לעיתים “אלכימיה צמחית” Spagyric Plant Alchemy. את מטרתה של האלכימיה “החדשה” הגדיר כטרנספורמציה של מתכות לצורך יצירת תרופות, ולא זהב.
הוא תרם מרשמים צמחיים רבים ומפורטים ברפואת הטיפול בפצעים. בכתביו נמצאות התוויות רבות לצמחים נפוצים באירופה, כגון קומפרי(Symphytum officinale) , כשותנית ((Humulus lupulus , אכילאה (Achillea millefolium)), שרביטן ((Ephedra ורבים אחרים. אנג’ליקה ((Angelica archangelica) הוזכרה על ידו כצמח נפלא לטיפול במגפת הדבר. הוא התווה מיצוי של צמח הפרע המנוקב ((Hypericum perforatum לטיפול בדיכאון, מאות שנים לפני השימוש המודרני בצמח למטרה זו. הוא המליץ על נשיאה מתמדת של ענפים מצמח זה ביד, סביב לצואר או מתחת לכובע… בקליניקה שלו עשה כנראה שימוש תדיר גם באופיום.
בחיבורו Herbarius””, פסל את הנהייה, על סמך כתבים עתיקים, אחר מרכיבים אקזוטיים ולא ידועים דים, חריפים בחלקם, אשר הגיעו מארצות רחוקות, לרוב מארצות ערב, ושמשו מקור רווח טוב לסוחרים ולרוקחים. הוא הטיף לשימוש בחומרי מרפא מקומיים, “גרמניים”. להשגתו, רק חומרי מרפא מקומיים (ורופאים מקומיים) יענו למחלות מקומיות, ויש להתרכז בהם. קריאה זו בתחילת הרנסאנס לא היתה ייחודית לפרצלסוס בלבד, ונקלטה היטב על ידי “ההומניסטים” באירופה. אף כי לא נרשמה לזכות פרצלסוס תרומה יוצאת דופן בבוטניקה, בתחילת המאה ה-17 התחיל לשגשג מדע הבוטניקה באירופה, ונכתבו ה”פלורות” הראשונות
היה זה פרצלסוס שהגדיר לראשונה: “בכל הדברים יש רעל. אין דבר שאין בו רעל. המינון הוא שעושה את הרעל”, בהתייחסו לכך שמרכיב מסוים עשוי להועיל או להזיק, כתלות במינון. הוא היה גם הראשון ליישם את העיקרון “דומה בדומה ירפא”, המיושם היום בהומאופטיה.
פרצלסוס האמין בכוחו של הרופא לאבחן על סמך תצפיותיו ונסיונו. הוא לא כלל את האנטומיה ככלי חשוב בתורתו, אך התייחס ל”אנטומיה הפנימית” ככלי חשוב עבור הרופא. בכך תרם להבנת הנפש והקשר גוף/נפש. הוא הגדיר הפרעות נפשיות כמחלות, בניגוד לדעה הרווחת בימי הביניים כי החולים נשלטים בידי דמונים. הוא קבע כי יש להתייחס לאנשים אלה בחמלה, כי רוחם הפגועה שולטת בגופם. הפסיכולוג השוויצרי קארל יונג כתב: “פרצלסוס אינו רק חלוץ בשדות הרפואה הכימית, כי אם גם בתחום מדע הפסיכולוגיה הרפואית”
מזגו הסוער, התבטאויותיו שלוחות הרסן ותורתו הכתובה לעיתים באופן בלתי סדור וקשה-לקריאה, עוררו מחלוקות וביקורת קשה לאורך דרכו. הוא הואשם בשרלטנות, רברבנות, ותיאטרליות הגובלת במעשה קרקס, אך בנקודת המעבר שבין עולם ימי הביניים לרנסאנס, פרצלסוס מתבלט כמתווה-דרך יחודי ואמיץ, לחשיבה חדשה ברפואה.
מקורות:
- Paracelsus Dispensatory and chirurgery/ Paracelsus Book Collection, Univ Mich.
- Paracelsus: Herald of Modern Toxicology/ Joseph F. Borzelleca
- Inventing the Indigenous: Local Knowledge and Natural History in Early Modern Europe/ Alix Cooper
- The Life & the Doctrines of Paracelsus/ Franz Hartmann
- Paracelsus: a quincentennial assessment/ A. Davis
- Paracelsus As A Chemist And Reformer Of Chemistry/ J. M. Stillman
- Paracelsus (1493-1541): The Man Who Dared/ S Y T and M E Yeow
- אנציקלופדיה בריטניקה
- אנציקלופדיה NEWWORLD
לשאלות או תגובות ניתן לפנות אלינו: alalim.p@gmail.com
